אני מברך את האורחים המכובדים מהתנועה הקיבוצית. לנושא זה אתייחס בדיון שיהיה במליאה. אני רוצה להעלות לסדר-יומה של המליאה ולציין את ההישג שהושג היום בוועדת הכספים בנושא ביטול או פיצול מחוק ההסדרים של המס שהתכוונו להטיל על המלגות לסטודנטים. אני חושב שזו דוגמה למאבק פרלמנטרי, שבמקרה הזה קדימה היא הראשונה שלקחה אותו על עצמה, לבטל את הגזירה הזו, גזירה שהמשמעות שלה היא להטיל מס ולגזול לפחות עשרות מיליוני שקלים מכיסם של הסטודנטים. נאבקנו מול כל מיני ספינים של הממשלה, שבהתחלה אמרו: זה רק נועד לסטודנטים שמקבלים מלגות מעל 90,000 שקל – ראינו שזה בחוק הקיים – מול כל מיני ספינים, מול כל מיני הסברים של שר האוצר, שאחר כך הוכחו כמופרכים. בסופו של דבר החוק פוצל מחוק ההסדרים, נקבע שהנוסח ישונה, רק על מנת להתמודד עם סעיפים של מרמה, שנועדו לשלם שכר עבודה במסווה של הענקת מלגה. הצטרפו אלינו חברים מהקואליציה. יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת גפני הוביל את המהלך היום בוועדה. אני חושב שזו דוגמה לשיתוף פעולה של אופוזיציה וקואליציה, וכשיש נושא נכון וראוי אז הכנסת יכולה גם לשנות ולהיטיב – לשנות  את המציאות לחיוב...

אנחנו מציינים היום 100 שנות קיבוץ, 100 שנות חלוציות והתיישבות, 100 שנות הגנה, שירות והקרבה, 100 שנות יצירה, עבודה ותעשייה, 100 שנות הובלה ולקיחת אחריות, 100 שנות קליטת עלייה ויישוב הפריפריה, 100 שנים של סולידריות יהודית, 100 שנים של קביעת גבולות הארץ, 100 שנים, הייתי אומר, של שירות בתור האוונגרד בראש המחנה.

אדוני היושב-ראש, ברמה האישית הקשר שלי עם התנועה הקיבוצית התחיל עוד כנער שגדל פה, במושב, בהרי ירושלים, ולמדנו יחד בבית-ספר כאן, באזור הרי ירושלים, עם חבר'ה מקריית-ענבים, ממעלה-החמישה, מרמת-רחל. אני זוכר שכולנו רצינו להידמות לקיבוצניקים. כולנו ראינו בהם את הישראלים הערכיים, האמיתיים, הקרביים, הספורטאים. אני חושב שזה סימל בינינו הרבה ממה שהיום אנחנו קוראים, או אוהבים לכנות, ישראל היפה, ישראל היוצרת, ובלי – אני חושב שזה היה במובנים של ילד בבית-ספר יסודי – בלי שידענו לקרוא לכך ערכים, או במלים גדולות. פשוט, את ההרגשה אני זוכר.

וכמובן, המפגש השני – כשהגעתי לסיירת מטכ"ל כלוחם צעיר. מעוז של מושבניקים וקיבוצניקים שאנחנו, העירוניים, היינו שם איזו מין תוספת, ככה שולית, שהרשו לנו להיכנס למעוז הזה שנוצר אי-שם בשנות ה-50 או ה-60 – מעוז של הקרבה, פרקטיות, נחישות, לחימה – והתירו לנו לקחת חלק במפעל הזה. היחידה, לפחות באותן שנים, נראתה כמו קיבוץ קטן. ובאמת, אני חושב שזו דוגמה – וכמובן שזו רק החוויה האישית שלי – הסטטיסטיקות שאותי תמיד מאוד מרשימות, ואני חושב שהן גם נכונות, שבערך 40% מהקצינים הלוחמים בזמן מלחמת יום הכיפורים היו בני קיבוצים.

אלה סטטיסטיקות שאומרות שכנראה החוויה שאני עברתי כשהגעתי לסיירת היא לא חוויה ייחודית, אלא באמת חוויה שסימלה את החוויה הישראלית של קבוצה שלקחה על עצמה את ההובלה, קבוצה שהמציאה בהרבה מובנים – לקחה תפקיד מרכזי בלהמציא מה זה הגנה, ומה זה שירות, איך אנחנו צריכים לממש את העקרונות הללו באופן מוסרי, ובאופן שבאמת אחר כך גם יירתמו אליו רבים אחרים בחברה הישראלית.

חברים, אני חושב שרק הדוגמאות האלה, או הערכים שציינתי, ממחישים עד כמה קשה להפריז בחשיבות של התנועה הקיבוצית לבניין הארץ. הקיבוצים היו אחד מעמודי התווך – כמובן, של ההתיישבות, של ההגנה על מדינת ישראל ושל עיצוב דמותנו כחברה צודקת ושוויונית.

באתוס היהודי יש הרבה מאוד דגש על העניין של הסולידריות, של הרווחה, ואני חושב שמה שידענו לקיים כקהילות בודדות בגולה, ידעו הקיבוצים להביא לכאן ולהמציא מודל חדש שיהיה רלוונטי גם לחברה הישראלית. אני חושב שיש מעט מאוד דוגמאות לכך שרעיון נאצל, רעיון חברתי, רעיון פילוסופי, הופך למציאות בלי איזה קרב עקוב מדם בדרך. באמת, במובן הזה היינו מודל, והיינו דוגמה שמדברים עליה ולומדים אותה. וכל המתנדבים שפקדו אותנו, את מדינת ישראל ואת הקיבוצים, ואחר כך שימשו כשגרירים שלנו בהרבה מאוד נושאים, הם תגובה או עדות לכך.

אני חושב שיכול להיות שבגלל שהקיבוצים לקחו על עצמם כזאת עמדת הובלה, ובהרבה מובנים כל כך הצליחו, אז בתקופה כלשהי – אני חושב שאולי בשנות ה-70 או משהו כזה – לפחות בסקטורים מסוימים זה גם הפך להיות בון-טון לנגח את הקיבוצים. אני חושב שלבקר מאוד קל. מי כמונו, אנשי ציבור שנמצאים כאן, יודעים לעשות את זה. אבל לעשות וליצור מפעלים, ולהצליח, זה כבר הרבה יותר קשה. והקיבוצניקים הם בין המעטים שבאמת הצליחו, עשו למען הכלל, לא רק למען עצמם – למען החלש, למען מדינת ישראל.

הקיבוץ הרי השתנה ב-20 השנה האחרונות, ונאלץ בהרבה מובנים להמציא את עצמו מחדש. הקיבוץ השתנה, אבל המחויבות נותרה. אני חושב שהקיבוצים בהרבה מובנים הצליחו להמציא את עצמם מחדש, לעבור מכלכלה שמבוססת בעיקר על חקלאות לכלכלה שמבוססת על תעשייה מתקדמת, ואנחנו רואים את העדות לשינוי המוצלח הזה בגידול דמוגרפי בשנים האחרונות. אבל המחויבות נותרה – ועוד פעם, אני לא רוצה כל הזמן לחזור רק לעניין הצבאי, אבל רק הנתון שפורסם, אני חושב, לפני שבועיים בדיון בוועדת החוץ והביטחון: 56% מבוגרי הקיבוצים והמושבים – קיבלנו את הנתון הזה ביחד – משרתים בקרבי, לעומת 38%, שזה הממוצע הכללי לאוכלוסייה, ו-31% לאוכלוסיית תל-אביב. אז כל אלה שאומרים: אוקיי, זה נחלת העבר – חברים, המחויבות הקיבוצית שרירה וקיימת. בעקבות השינוי אנחנו גם רואים התלהבות מחודשת, אנחנו רואים התפתחות, ואנחנו רק צריכים לדאוג – וזו לא רק אחריות של הקיבוצים אלא גם שלנו – שמי שמשלם את מחיר השינוי, אם זה המייסדים, אלה שכבר הגיעו לגיל פנסיה וכבר לא יכולים לעבוד, לא ייפגעו מהתהליכים הללו. זו לא אחריות רק של הקיבוצים, זו אחריות גם שלנו.

לסיום, אדוני היושב-ראש, 100 שנות קיבוץ מזמנות פרק מופלא בחברה הישראלית. אני חושב, כמי שאינו חבר קיבוץ, שיש לי את הזכות לעמוד מהצד ולהודות לאנשים המופלאים, להוריהם, לדור המייסדים, שחלקם כבר אינם אתנו. אני חושב שכולנו צריכים להודות לתנועה המיישבת והמופלאה שחוגגת 100 שנים להיווסדה, ולאחל לכולכם ולכולנו עוד 100 שנים מוצלחות כאלה. תודה רבה.