מה בין לחימה בפשיעה לבין אקרובטיקה סטטיסטית?

גל הפשיעה הגובר במדינת ישראל מאיים על הסדר החברתי, על מרקם החיים בה ועל תפיסת הצדק של אזרחיה. לאחר כל אירוע מצמרר, בכירי המשטרה ממהרים לפזר נתונים שלכאורה מוכיחים שגל האלימות המשתולל ברחובותינו אינו כה חמור או לפחות נמצא תחת שליטה. בפועל, המציאות ברחוב היא שונה בתכלית.

האירועים האחרונים גרמו לי לתהות מאין נובע הפער העצום בין הדיווחים הסטטיסטיים של משטרת ישראל המצביעים לכאורה על ירידה בפשיעה, לבין תחושת הביטחון האישי של האזרח הפשוט הנמצאת בשפל המדרגה בימים אלה. לתפיסתי, לפער הזה, יש שתי סיבות מרכזיות.

האחת, היקף הפשיעה הלא מדווחת במדינת ישראל. ממחקר מיוחד שגובש לאחרונה, ומשקלל נתונים של כמה גופים, עולה כי 60% מהמעשים הפליליים במדינת ישראל לא מדווחים למשטרה. עוד עולה מן המחקר כי מרבית העבירות שאינן מדווחות למשטרה הן עבירות מין ואלימות, וכי הסיבה המרכזית לכך שהתושבים אינם מדווחים למשטרה על העבירות המבוצעות כלפיהם היא חוסר האמון שרוחש הציבור בישראל למשטרה.

הסיבה השנייה שאני מזהה לפער העצום בין רחשי הלב של הציבור לבין הנתונים עליהם מדווחים גורמי אכיפת החוק, היא שיטת תיעוד העבירות של המשטרה. לדוגמה, שוד קשישה שלא הסתיים בפציעה, יכול להיות מסווג כ"גניבת תיק" או כ"שוד קשישה". יישום עקרון "הפחתת החומרה", שנראה שמנחה את קציני המשטרה, מהווה מדד להצלחה בתפקיד בגזרת אחריותם, ובמקביל מטיל דופי במהימנות ובאיכות הנתונים שמוסרת המשטרה בנוגע לירידה בהיקף הפשיעה בישראל.

השלב הראשון בפתרון המציאות הקשה אליה נקלענו הוא "לשים את כל הקלפים על השולחן". המחוקק והמשטרה צריכים לגבש תוכנית עבודה שתתבסס על נתונים מעודכנים ואמינים. רק תוכנית שתתבסס על נתונים אמיתיים ולא על טיוח או יפויי המציאות, תהיה אפקטיבית. רק כך, נוכל לצאת לתהליך מהיר ויסודי שישקם את כושר ההרתעה של המשטרה, שנראה שאבד כמעט לחלוטין בגל מעשי האלימות המזעזעים של השבועות האחרונים. המסר שישודר לעבריינים הוא שהמדינה אינה מקלה ראש באף פשע, שההסתברות ללכידתם גבוהה מאוד, וכי העונש שייגזר עליהם יהיה משמעותי וכואב. כפועל יוצא, נוכל להשיב את אמון הציבור במשטרה ואת תחושת הביטחון האישי לאזרחי המדינה.